כשעברתי לראשונה לאמירויות (2011), חלקתי דירות דיסקרטיות בווילה עם בחורה רוסית אחת

התיידדנו במהירות והפכנו לחברות הכי טובות. כולם היו משותפים, איך הם יכלו לעזור אחד לשני ולתמוך אחד בשני.
אחד מעובדי המלון (ממרוקו) טיפל בה. הוא עשה רושם (עלי) של טיפוס חלקלק, שאיתו להיות חברים זה דבר נחמד (המצח יתפוצץ למען חבר), אבל לא כדאי להיכנס למערכת יחסים.
אמרתי לחבר שלי שוב ושוב שזה לא גורם לי לדירות דיסקרטיות שום אמון. גם החבר שלה לא עורר אמון. לכן היא הסתתרה ממנו כל הזמן. במובן האמיתי של המילה. רק הוא הופיע באופק, היא התחבאה מאחורי ארון סמוך.
בערב גורלי, חבר הגיע שוב “לדבר” עם חברתי (ולשכנע אותה שהוא האיש של כל חייה). חברה מיהרה שוב לחפש מקלט בתוך החדר שלנו. הצעתי לה להסתתר מאחורי דירות דיסקרטיות (היו לנו וילונות כאלה כבדים בחדר, אטומים לאור).

חבר נכנס לחדר

לא שמתי לב לאמונות שלי שאין חברה בחדר. ובכל זאת, מצאתי במהירות דירות דיסקרטיות מאחורי הווילון.
מסיבה כלשהי, חברה הלכה איתו לשיחה. ומאז לא ניתן היה לזהות אותה.
מוחמד היה פתאום “לא כמו שדמיינו אותו”. “אדם טוב”. “איש מקסים.” “חלום”.
חודש לאחר השיחה, חברה גילתה פתאום שהיא בהריון.
לא ניתן היה להישאר באמירויות, היא ומוחמד החליטו שהיא צריכה לטוס בדחיפות לרוסיה כדי ללדת באופן חוקי וללא השלכות. ושם הם יחליטו מה לעשות עם המשפחה שלהם פתאום.
החברה טסה.. דירות דיסקרטיות שלנו איכשהו ירדו במהירות. גיליתי שהיא ילדה בן.
ואז החיים שלי הסתובבו-הסתובבו… לא שמעתי על חברה עד 2019.
ואז פתאום היא שלחה לי הודעה. מאה שנה, מאה חורפים. מה שלומך?
כתבתי את זה, כן איך. בתגובה שאלתי מה שלומה… הבא (פ) – חברה.
פ: הסתרת אותי רע. חבל מאוד.