אשתי ואני מאז השנה השנייה ביחד

5 שנים יצאו, חיו יחד כמעט מתחילת הקשר, התחתנו. זו השנה השלישית לנישואין.
יש לנו חברים מהאוניברסיטה זוג נשוי, בואו נקרא להם, נגיד סשה ומאשה, גם להם הכל הלך אחרינו. קצת אחר כך התחלנו לצאת, קצת אחר כך התחתנו, קצת אחר כך לקחו את הדירה למשכנתא.
איתם אנחנו ביחסים טובים למדי, 2-3 פעמים בחודש הלכנו לבקר, לפעמים הלכנו יחד, לפעמים פגשנו דירות דיסקרטיות, ראש השנה.
לפני כמה שבועות, הם קראו שוב לבקר אותם. שתינו קוניאק, שוחחנו. סשה ואשתי הסתובבו בדירה. הם כולרים פעילים יותר, אני ומאשה רגועים יותר. בשלב מסוים אשתו וסשה נעלמו מעיניהם בחדר אחר, מאשה הלכה אליהם וחזרה עם בעלה ובדמעות. וכפי שהתברר, סשה נישק את אשתי, ומאשה תפסה אותם מאחורי זה. על רקע זה החלה מריבה פרועה, צעקות. אני מבין שכרגע כל מי ששתה, לא משנה כמה חם, פשוט קורא למונית ונוסע הביתה. אני לא יודע למה, אני משאיר את אשתי איתם.
האישה לא חוזרת הביתה. למחרת היא לא מתקשרת או מסמסת. אני הראשון להתחיל להבין מה קורה. וכאן מתברר משהו שאחרי שבועיים אני לא מאמין ומבין עד הסוף.
מסתבר שלפני חודש וחצי, באותו ערב, סשה נישק אותה ומאז הם התחילו לתקשר בדרך חדשה. יצאנו לדייטים ואמרנו לנו כל מיני תירוצים. סמכתי על אשתי יותר מאשר על עצמי. ובשנייה הכל התרסק. התברר שיש להם דירות דיסקרטיות, שיש להם אינטרסים משותפים, שהדמויות מתאימות זו לזו, שהם יכולים לשוחח ללא הפסקה, להאזין למוזיקה ששניהם אוהבים, שהם בכלל לא משועממים.

הייתי מוכן לסלוח על הכל, לנסות דירות דיסקרטיות

אשתי חזרה הביתה כעבור כמה ימים. אבל במשך שבוע לא היו לה פנים, היא סבלה, בכתה. היו הרבה דיבורים, הרבה כאב והבנת מערכות יחסים. האישה אמרה שהיא השתעממה מהדירות המאופקות שלנו ומהדרך השקטה של החיים, חוסר העניין, חיי המין הפכו נדירים ומשעממים, שלכאורה היה לה דיכאון לפני כמה חודשים שלא ידעתי אפילו. ניסיתי לגרום לה לעבוד יחד על מערכת יחסים, היא הסכימה בהתחלה. וכתוצאה מכך, היא הודתה שהיא אוהבת אותי כקרוב משפחה שאיתו היא גרה זמן רב, ורגשות כלפי סשה כגבר….
החלטנו להגיש בקשה לגירושין. לסשה ומאשה הכל בדיוק אותו דבר: היחסים משועממים, כמה טענות לאשתו-גירושין.
שבועיים חלפו מאז אותו ערב, אשתו עברה לגור עם סשה בדירה שכורה. הייתי פשוט בהלם במשך ימים. בהתחלה פשוט לא האמנתי שזו המציאות. גבר, לא יכול היה לעצור את דמעותיה כשהוא אסף את חפציה. ניסיתי להשתכר כמה פעמים, אבל הבנתי שאלכוהול לא מקל על הכאב. עכשיו זה כבר קל יותר, קיבל דירות דיסקרטיות. אמר להורים על ההחלטה.
מאשה מאמינה כי אשתו וסשה לא יצליחו, ואז סשה תחזור אליה והם לא יחיו שוב. החלטתי לעצמי שלמרות כל אהבתי לאשתי, לא אוכל לקבל אותה ולחיות איתה, כל הזמן לזכור את הבגידה. מישהו יאשים אותי, אבל אני מוכן לסלוח על בגידה פיזית, אבל כשהם בוגדים ברגשות, זו נקודת האל חזור.
אני לא יודע בדיוק למה כתבתי. אני מניח לדבר על זה ולחזק לעצמי עם הטקסט הזה שלב חדש בחיי.