דירות דיסקרטיות יפות באיסטנבול

בכל מצב לא ברור, אני רץ אליך. תודה שקבלת אותי וחיממת אותי. עיר שאני אף פעם לא בודדה בה.
השעה השלישית אני יושב ליד שולחן המשקיף על הבוספורוס בבית הקפה “מידפוינט”, ברחוב איסטיקלאל. כוס הקפוצ ‘ ינו הרביעית עוברת, אני די מחניק, ריקנות בלב וכישלון מוחלט בזיכרון. או אולי מדובר בדירות דיסקרטיות ואין כישלון, אני רק רוצה לשכוח ואני מתביישת להודות במה שעשיתי יום קודם?! כמה שברים מהבהבים בזיכרון, הנה אני קונה כרטיס מקוון באקו-איסטנבול, מזמין חדר במלון, ואז החושך מכסה אותי לחלוטין. איכשהו אני מוצא את עצמי בשדה התעופה ומחכה לעלות למטוס, שותה בנחת את התוסס הפרוסקו האהוב עלי. למרבה המזל, הנייד שלי נגמר, אחרת אני לא יכול להימנע משיחות לא נעימות עם עדים מאתמול בערב. אני בטוחה שהטלפון מלא בהודעות טובות על איך נסעתי בערב של חמש עשרה בדצמבר, כי זה לא סוד שיש כאלה שיש להם אורגזמה “לעבור על גופו של הנופל”. אני לא טוען את הטלפון עד ההגעה לאיסטנבול. אני ארכיב את הפאזל הקשה הזה קצת אחר כך, עכשיו זה לא הזמן להתמודד עם המציאות.
כשהגעתי למלון שלי אתמול בבוקר, זרקתי את המזוודה שלי ליד דלת החדר שלי, טיפסתי מתחת לכיסויים ולא הסרתי את הבגדים החיצוניים שלי, ישנתי שתים עשרה שעות. אני לא יודע מתי אחזור הביתה. מה מחכה לי שם? אלא אם כן רק ערבים ולילות קרים בדירה שלי או עבודה משעממת, דירות דיסקרטיות כבר לא מספקות הנאה, להפך, מתישות את השאריות האחרונות מעצבי הפלדה שהיו פעם. הבחירה דלילה. אני לא רוצה לחזור.
אני גר כל כך הרבה זמן, בדירה הקטנה שלי בגודל החדר שלי במלון באיסטנבול, מתעורר כל בוקר לבד, חצי ישן חצי שעה בוהה בתקרה, חולם לחיות חיים חדשים, ואז משתולל “להכין” לעצמי קפה נמס בחמישים פרוטות. הוא די טוב, דרך אגב. סוג של חיקוי של כוס אספרסו חזקה בבוקר … ומה חטא להסתיר, בחמש השנים האחרונות אני מחקה כל דבר בחיי.

מחקה את החיים עצמם

זו השנה הרביעית שעברתי מבית הוריי לדירות הדיסקרטיות שלי, ולקחתי משכנתא לעשר שנים ארוכות, רק כדי ליצור חיקוי של חיים מאושרים עם מר א.
הו, שלושים מטרים רבועים, לעזאזל. כל פינה, או ליתר דיוק, כל ארבע הפינות בדירה זו היו מרוהטות ביראת כבוד ובכסף האחרון … לפתע, זיכרונות מנעוריי נשטפו:
קזחסטן, העיר אלמטה, 2005. לאחר פטירת אבינו, משבר פיננסי נכנס למשפחתנו. לא היה לאן לקחת כסף, לא היה לאן לחיות. אחותי ואני היינו סטודנטיות ולא קיבלנו עבודה, למעשה לא ידענו כלום, לאחרונה יצאנו משמורת ההורים. כשנותרנו לגמרי לבד, כאילו חתלתולים עיוורים, בעיר גדולה וקרה ללא פרנסה, ניסינו להמשיך לחיות. הייתי צריך לשלם על הלימודים באוניברסיטה, ולשרוד לפחות על כסף. בשבתות, בפאתי אלמטי, אחד השווקים קיבל את כל מי שרצה למכור בגדים, מכשירים או כלי בית מיותרים במחיר זול. אנשים הגיעו לשם מחוסר תקווה, גם מוכרים וגם קונים. לאחותי ולי היו רק בגדי היומיום והערב שלנו, וכמה דברים קטנים, בצורה של קלטות וידאו ישנות של סרטי פעולה אמריקאים. שמנו את הסמרטוטים שלנו למכירה ושמחנו שהרווחנו חמש מאות או אלף טנגה, יכולנו לשרוד עליהם עוד שבוע. במחשבות ציירנו איך נקנה עליהם דברים טובים. הכסף שהרוויח הלך למזון ולנסיעה דלים. אחרי כמה שבתות שוק כאלה, כל אחד מאיתנו נשאר עם זוג ג ‘ ינס וזוג סוודרים סרוגים, בהם הגענו לסוף שנת הלימודים. זוג ג ‘ ינס אחד עדיין מונח בארון שלי כתזכורת לימים ההם.
אז בלילה חלמתי לעתים קרובות על מיץ רימונים, שנמכר בבזאר הירוק כבר במאה טנגה לכוס. דירות דיסקרטיות בלתי ניתנות להעלאה. לא יכולתי להרשות לעצמי כוס קטנה מהמשקה הנפלא הזה בשבילי, באותו רגע. מאה טנגה, כי זה שתי לחמניות לחם…
בשבת האחרונה, כשלא היה מה למכור, נתתי לעצמי את המילה שלי, יום אחד למלא את ארון הבגדים שלי בבגדים ולקנות כל דבר שיגרום לי לרצות לקנות.